ברכות לבביות לכבוד הקיץ ובכלל.
בישראל של המאה ה-21 חיים יהודים וערבים כשתי קבוצות נפרדות ומקבילות,חסרות מכנה משותף, חסרות אינטרס ועניין משותפים, ללא כל סימפטיה הדדית. מדי שנים אחדות מתגברים רגשות האנטיפטיה – כעס, פחד ותסכול – לכדי איבה רצחנית. איבה זו היא המזינה את הסכסוך היהודי –ערבי במזרח התיכון, ולתפיסתי היא גם תמצית חומר הבעירה שיוצר את המכשול שניצב בימינו בפני האנושות כולה, ויוצר חיץ בלתי ניתן למעבר, בין המערב והמזרח, בין התרבויות היהודו-נוצריות ובין נאמניו של אללה.
ישראלי דובר עיברית, המתחנך במערכת החינוך הרגילה, אינו פוגש את התרבות דוברת הערבית בשום שלב של לימודיו. תודעתו כבוגר מתעלמת לחלוטין מקיומו של ציבור דובר ערבית, על תרבותו העשירה והמפוארת. מפעם לפעם במהלך חייו מגיע לאפו ניחוח של משהו אחר, והוא מוצא עצמו מבולבל: השירים שציבור זה נהנה מהם מעוררים אצל בני התרבות דוברת העיברית תמיהה במיקרה הטוב, ושאת-נפש במיקרה הרווח יותר. הצרכים והכאבים של ציבור זה נתקלים בשוויון נפש גמור במקרה הטוב ומעוררים כעס במקרה הרווח יותר. תפיסות העולם של ציבור זה מעוררות בו פחד אדיר, ואינסטינקטים של הישרדות. במקרה הטוב הוא יודע שהצדק עימו. במקרה הרווח יותר הוא יוצא למלחמת חורמה ואינו נרגע לפני שהשמיד והישפיל עד עפר.
אין פלא שהאזור מוסיף ומייצר מלחמות, ואין זה מן הנמנע שמלחמות אלו יתגברו וילכו, עד שישטפו את האנושות כולה. אלא אם משהו ישתנה...
גן הילדים "עין-בוסתן", הוא גן וולדורף דו-תרבותי ודו-לשוני. לומדים בו ילדים בני התרבות דוברת הערבית יחד עם ילדים מן התרבות דוברת העיברית. שיטת ולדורף יוצרת מרחב שלו, נקי, מאפשר. מרחב שאינו מעמת את הילדים עם המצב הפוליטי, עם הכלכלה הגלובלית ועם הניכור המודרני. מרחב בריא. לתפיסתי כוונתו המקורית של המורה הרוחני רודולף שטיינר היתה לתת לנו כלי לפתרון המשברים החברתיים, לפתוח לנו חלון לעבר עתיד טוב יותר.כשאחמד ואבשלום משחקים נותרות שתי הפיסקאות המדאיגות אשר למעלה מאחור. הן לא רלוונטיות. וזו הסיבה שאני בוכה מהתפעמות בכותבי שורות אלה. וזו הסיבה שאני מודה לכם על עצם התעניינותכם בפרויקט זה, כי בכותבי לכם מתחזקת תודעתי, זו שתביא לשינוי, במהרה בימינו, אמן.
גננו יסיים בקרוב את שנת הפעילות השנייה שלו.
מה שנוגע למבוגרים – הרוחות סוערות. וטוב שכך, שכן לולא היה כך המצב, לא הייתי מאמין. פרוש הדבר שאכן מתבצעת עבודת עומק. בצעדים אמיצים מתגברים השותפים בפרויקט על כל סערה, וכבר איננו נבהלים מתגובה לא צפויה. למדנו שיש הבדלים מהותיים בין אנשים שונים והפנמנו זאת. בכנות, לעיתים אנחנו אפילו נהנים מזה!
מה שנוגע לילדים – הגן משגשג. פתחנו את הגן עם 14 ילדים בני 4-6 , והשנה הראשונה הסתיימה עם 16 ילדים. היום, כשהשנה השלישית בפתח, ושמונה ילדים יעזבו את הגן לכתה א', 20 משפחות נוספות פנו אלינו כדי להצטרף! בכללם הורים לילדים צעירים מאוד, החל מבני שנתיים וחצי!
ילדים בגיל צעיר זה משחקים ללא תלות בשפה. לעומתם בני ה-5 משחקים משחקי דמיון, שמחייבים שפה ( "נגיד שאני אריה תינוק שאיבד את אמא שלו, ואת בדיוק באת ליער ומצאת אותי, ורצית ללטף אותי ולקחת אותי הביתה שלך"...) ניסיון השנתיים הראשונות מלמד שכבר בגיל 5 ההבדלים משמעותיים. החלטנו להיענות לאתגר ולפתוח קבוצה של קטנים, וכולנו נרגשים מכך מאוד. הילדים כבר כאן, יש גננות מועמדות שמעוניינות להתחיל, ו...
מה שנוגע לתנאים הפיסיים – אין אנו במקום בו היינו רוצים להיות. הגן זכה בהכרה של משרד החינוך הישראלי, דבר שהופך אותו זכאי לתקציב. לא יהיה זה תקציב שמן, כי לצערי מדינת ישראל מקדישה את המרב והמיטב לזירת הקרב ולא לחינוך ולעתיד טוב יותר. אך למעשה גם תקציב מינימלי זה מתמהמה, וטרם ראינו שקל אחד. זה כבר חודשים רבים שאנו מאמינים שבקרוב, וכל פעם מסתבר שיש עוד צעד קודם שיגיע כסף. עלי לומר את האמת - הדבר מתיש, ובפנייתי האחרונה למשרד הבהרתי שאם לא יזדרזו, לא יהיה את מי לתקצב.
כדי להמשיך בדרכנו אנו חייבים לפתוח את קבוצת הקטנים, כי הם עתידה של קבוצת הגדולים, ואסור לנו לקפוא על שמרינו. אך החדר שמיועד לקבוצה זו מצריך שיפוץ, בעלות של כ-30 אלף שקלים, ואין לנו את הסכום הזה. במקרה שסכום זה לא ימצא, נצטרך להקטין את הקבוצה (אולי בכך שנוסיף כמה מבין הילדים האלו לקבוצת הגדולים) ולהסתפק בחלל שאינו מתאים. איני רוצה להרהר באפשרות שקבוצת הקטנים לא תצא לדרך. היא תצא!
ועוד לפני פרידה, מהחדשות האחרונות: לפני ימים ספורים התקבצנו שוב, ילדים והורים, ועמנו גם כמה מבין הילדים שיצטרפו בשנה הבאה, כדי לחגוג את ל"ג בעומר בחורשה שליד הגן.
ובחג שבועות התאספנו באחד משדות החיטה הקרובים, קלענו זרים, אלמנו אלומות, ואכלנו מאכלי חג נפלאים. לשם האיזון אזכיר שגם החגים המוסלמים נחגגים יחד, ותמיד אנו מקבלים הסבר על מהות החג מבן התרבות החוגגת. כל מפגש כזה הוא בגדר נס. כל כך נעים להיות ביחד, כל כך פשוט, כל כך טבעי. איך זה שאין הדבר כך בכל גן ילדים?! מה מחנך אותנו לפתיחות ולהקשבה יותר מהשהות עם האחר?
ועוד: בחודש אפריל שהיתי בגלוסטשייר, אנגליה, עם קבוצה של בני נוער מתיכון הרדוף (תיכון ולדורף אזורי) – דוברי עברית ובני נוער מתיכון בשפרעם – דוברי ערבית. יש להבין ששיתוף פעולה שכזה בין בני נוער משתי התרבויות הינו נדיר מאבני הירקן הנדירות ביותר!
התארחנו בקמפילים (Oaklands, Grange village), ובעזרת עוד אנשי מקצוע נהדרים, מישראל ומאנגליה, העלו הילדים את המחזה "אלף לילה ולילה" בשפה האנגלית, והציגו לפני קהל מקומי. ההתרגשות היתה רבה. אין לי מילים לתאר את גודל הנס שבהצלחת הפרויקט הייחודי הזה, שכן משך שבועיים מתוך שלושת השבועות בהם עבדנו, היו הילדים בחוויה כל כך משברית, עד שכלל לא היה ברור שאכן תהיה הצגה. כגודל הקושי, כך גודל ההצלחה! כמוסיקאי כתבתי מוסיקה להצגה וכמחנך ליוויתי את הילדים בעבודתם. אני מסיר את הכובע בפני יוזמי הפרויקט ומארגניו, ומודה להם ולילדים על שהזמינו אותי לעבוד עימם. אין ספק שפרויקט כזה מאיר באור של תקווה על גן הילדים שלנו, שכן הם נוער העתיד, והפרויקטים מפרים זה את זה הדדית.
זה הזמן להיפרד, ידידי. אני מודה לכם על הקשבתכם ותמיכתכם. פרויקט זה, של גן עין בוסתן, פועל מכח האהבה, והוא שייך למי שאוהב אותו – לכם ולי. אני מודה לישויות הגבוהות שכיוונו אותי למקום ולזמן הנוכחיים, והציבו אותי בתפקידי הזה.
שלכם בברכה
אמיר שלומיאן
